מאמרים קצרים שמדברים על רגשות

יש דברים שאני לא יודעת ואז פתאום באמצע החיים אני מגלה וישר מרגישה טיפשה שלא ידעתי אותם עד היום. אני מרגישה בלב שכולם בטוח כבר יודעים את זה ורק אני לא. האמת שאני אפילו מרגישה בושה שלא ידעתי אותם עד עכשיו ואת האמת לא כזה בא לי להודות בפניכם את העובדה המרהיבה הזאת. באותה הנשימה אני אומרת יאללה וכותבת. בחזקת עדיף. אז עם כל הבושה שבדבר, הנה עובדה שלא ידעתי. תמיד אמרו לנו שבני אדם הם 'חיות רואות' ושחוש הראייה

שמחה: קודם כל אני חייבת להגיד שזו לא הייתה בדיוק החלטה. עשיתי כל מיני דברים ואז הבנתי שבעצם לקחתי אחריות על השמחה שלי. דבר שני אני חייבת להגיד ששמחה זה לא אושר. אם הייתי חייבת למצוא מקבילה לאושר לא הייתי משתמשת במילה שמחה אלא במילה שקט. לכן חשוב לי לדבר על שמחה ולא על אושר. אושר בעיני הוא השקט והקבלה של הדברים ושל העולם, והוא משהו אחר והדרך אליו שונה. אז שמחה. מבחינת גוף התחלתי לקחת אומגה 3 בכמויות, כורכום

נגיד שאני מפחדת מחושך. אם אני לא יודעת שאני מפחדת מחושך אני אהיה בטוחה ששמה בחוץ יש באמת איזו מפלצת, איש מפחיד או מה. אני אהיה בטוחה בקיום של הדבר החיצוני הזה. בשבילי המפלצת הזאת היא אמיתית ורק מחכה שאצא לשם ואז היא תתפוס אותי. אני יודעת שהמפלצת קיימת. אני לא אצא כי בשביל מה לי לשים את עצמי בידיים של המפלצת הזאת שבטוח שם? ברגע שאני כן מודעת לפחד שלי מהחושך אני כבר יכולה להתחיל לדבר עם עצמי ולהגיד

כדי לדבר בטון נעים ושקט כשכועסים, אפשר לעשות שני דברים. אחד – להעמיד פנים. שניים – לשנות את איך שמרגישים. האם זה אפשרי להרגיש בוער מבפנים אבל בחוץ לדבר בשקט? אפשר, אבל איך זה נשמע? תחשבו איך זה נראה כשמישהו עומד מולכם, מבעבע מזעם אבל מדבר בשקט. מפחיד קצת, לא? אז אולי נלך על אופציה ב' וננסה לשנות את איך שמרגישים מבפנים. האם זה אפשרי בפקודה לשנות את איך שאנחנו מרגישים? האם ברגע שבו אני מרגישה כעס אני יכולה פשוט

פרידות שאיננו יודעים את סיבתן הן הפרידות הכי קשות. הן ממשיכות להדהד בנו שנים אחרי. אנחנו לא יודעים למה עזבו אותנו וזה עושה לנו הרגשה שזה בגלל משהו שעשינו או אמרנו או היינו. פרידות שאנחנו לא יודעים את הסיבה שלהן גורמות לחפירה עצמית שלרוב לא מניבה תשובה, כי כל דבר שנצליח לחשוב עליו הוא ניחוש. גם אם נחפש טוב טוב בתוך עצמנו לא נדע באמת את הסיבה לפרידה שלא אנחנו יזמנו כי הידיעה של הסיבה האמיתית נמצאית בצד השני

כששני אנשים נפגשים ומתאהבים, יש להם אהבה-בלתי-תלויה. היא לא תלויה כי היא לא קשורה לכלום. הם בעצם לא מכירים בכלל אחד את השניה ובכל זאת יש שם אהבה. ויש אהבה-בלתי-תלויה והכל טוב ויפה. והאהבה-הבלתי-תלויה היא הדבר הכי נעים בעולם כולו. ואז מה קורה? מה שאנשים שוכחים זה שיש רק דבר אחד שבו האהבה-הבלתי-תלויה תלויה בו, וזו האהבה התלויה. והאהבה התלויה קשורה למעשים. היא קשורה לאיך מביעים את האהבה. היא קשורה למה אומרים ואיך מתנהגים. היא קשורה לעולם הזה ולחיים עצמם.

מחשבות על לשבור את הכלים או איך אני מגיעה לזה שאני לא נוטשת בגלל שקשה לי ובגלל שכָּלו כל הקיצין, ואיך תרפיית התמקדות עוזרת לי במקום הזה. כשמטופלת יושבת מולי אני שואלת אותה אם נוח לה. איך נעשה פה שיהיה לך יותר נוח? אני מנסה ממש לברר איך היא צריכה את מזג האויר בחדר. האם לפתוח חלון או להפעיל את המזגן. האם יהיה לה יותר נוח שנתקרב קצת או נתרחק. ביחד אנחנו בודקות איך אפשר לעשות את חדר הטיפולים כדי

בואו נדבר רגע על הרגש הכי פחות מקובל במערב. הרגש הכי מוקצה – כעס. האמת היא שאני לא שופטת כעס ויש לי הרבה מה להגיד עליו כקונספט אבל נניח לרגע בצד את דעתי. נשאלת השאלה מה עושים ברגע שממש ממש כועסים. האמת היא שלדעת שכועסים ולהגיד לעצמי 'אני עכשיו כועסת' זה תשעים אחוז מהדרך, אבל רוב הפעמים כשאנשים מתחרפנים מכעס הם לא באמת אומרים לעצמם באותו הרגע 'אני כועס'. אז איך באמת משיגים את הבסיס הזה של לדעת, שהוא חשוב

בעיני ה'אל תכעסי' שנמצא בכל כך הרבה בתים ביחד עם כל מיני צורות שלו כמו – 'אל תצעק,' 'אל תרים את הקול', כל המסר הזה אומר לילדים שכעס הוא רגש שאני לא מרגישה איתו בנוח. שהוא רגש שאסור להביע ועדיף להחביא. משהו ב'אל תכעסי' הזה של הדור הזה מהדהד בעיני עם ה'אל תבכי' של הדור הישן. נכון, רוב ההורים של פעם לא יכלו לשאת עצב. אבל האם באמת כיום אנחנו כהורים מאפשרים לילדים להרגיש את כל קשת הרגשות? כעס הוא

כשיש לנו דרמה בחיים או החלטה גדולה יש לנו נטייה להסתכל על הדברים מאד מקרוב וכמעט להתערבב בתוכם. אני מדמה את זה כמו להסתכל על הדבר כשהפרצוף שלי חמישה סנטימטרים ממנו כשאני מנסה לראות טוב טוב את כל הפרטים שיש בו. אני מנסה חזק להבין מה כל דבר פיצפון אומר ואיך אני מרגישה לכל דבר. אני עושה לעצמי רשימות בראש של הצד הזה ושל הצד השני. אני לגמרי בתוך זה והעיניים שלי מתרוצצות מנקודה לנקודה מנסות לספוג את הכל ולראות

אני רוצה לדבר על הקשר בין אהבת גוף ואהבה עצמית. למי שלא מכיר אותי אומר שאני עושה הרבה בשביל שהגוף שלי יהיה חזק וגמיש. כל יום הולכת חצי שעה עם הכלבה, שלוש פעמים בשבוע שיעור יוגה. למרות שיש מחקרים רבים מאוד שמראים על הקשר הטוב בין פעילות גופנית ותחושה טובה (למשל מצאו שהפעלת שרירים ובמיוחד הפעלת שרירי הליבה מורידה את רמות הקורטיזול והאדרנלין בדם. זה גם ידוע שספורט מעלה רמות של אנדורפינים), אז למרות כל אלו, הפעם אני רוצה לשים

אני מתעסקת הרבה בכעס. חקרתי את הנושא מתוך הרבה מקומות והרבה זמן. זה התחיל ממני ומהתקפי זעם שהיו לי פעם. החלטתי לא להניח להם נכנסתי בהם באמ-אמא בטיפולים (זה לא היה פשוט ולקח כמה שנים). בנתיים קראתי והיהרהתי הרבה על כעס. זה עדיין נושא שמאד מעניין ומעסיק אותי. יש לי כל כך הרבה מה להגיד בנושא אבל אם היה לי רק משפט אחד להגיד על כעס הייתי אומר שכמו כל הרגשות שלנו, גם הכעס נחוץ לנו. אני כותבת די הרבה