איך אני יכולה לעשות טיפה רווח?

כשיש לנו דרמה בחיים או החלטה גדולה יש לנו נטייה להסתכל על הדברים מאד מקרוב וכמעט להתערבב בתוכם. אני מדמה את זה כמו להסתכל על הדבר כשהפרצוף שלי חמישה סנטימטרים ממנו כשאני מנסה לראות טוב טוב את כל הפרטים שיש בו. אני מנסה חזק להבין מה כל דבר פיצפון אומר ואיך אני מרגישה לכל דבר. אני עושה לעצמי רשימות בראש של הצד הזה ושל הצד השני. אני לגמרי בתוך זה והעיניים שלי מתרוצצות מנקודה לנקודה מנסות לספוג את הכל ולראות את הכל על מנת להבין את הכל. עולמי צר ואני לא באמת מצליחה לראות שום דבר אחר כי הכל כל כך קרוב לי לעיניים. יש לי הרגשה שכל דבר שקורה הוא נורא גדול ומשמעותי וביחד עם הדברים המשמעותיים האלו, הרגשות שלי מתערבלות לכאן או לכאן.

בזמנים כאלו אני מנסה להזכיר לעצמי רגע להאט. לרגע להסתכל על הכל בזום-אאוט. רק לשניה להתרחק טיפה מהדבר. לרגע להישען אחורה בכסא ולקחת נשימה פנימה. חס וחלילה לא ללכת משם. לא לשחרר את הדבר, אלא רק להרחיק טיפה את הגב כדי שירחיק טיפה את הראש והעיניים.

יש כל מיני דרכים לעשות את הזום-אאוט הזה. אפשר לדמות את כל מה שקורה כמו בתוך כדור זכוכית או כל דבר אחר, ואז להרחיק אותו מהפרצוף שלי ולהניח אותו במרחק שיהיה לי נוח. לא רחוק מדי. אולי במרחק זרוע ממני, ואז להסתכל עליו ולראות איך אני מרגישה עם זה שהוא מונח לו שם על השולחן. אפשר גם לחשוב במושגים של – איך אני ארגיש עם כל זה בעוד חודש? ואז לקחת את הזמן להרגיש. ואז אולי – איך ארגיש עם זה בעוד חצי שנה? או בעוד שנה?, ולבדוק איך הפרספקטיבה של הזמן עוזרת לי לראות את התמונה הגדולה.

אני משתמשת ברעיון הזה של זום-אאוט כשאני מתערבבת עם דרמה או עם החלטה. קצת קשה להעביר את הרעיון בכתב, אבל מצאתי כלים רבים שעוזרים לי לעשות טיפה רווח ביני ובין הדבר כדי שהוא לא יבלע אותי לגמרי. אני כמובן גם משתמשת בזה הרבה עם מטופלות כי לכולנו יש נטייה להתערבב עם הדברים.

עבודה עם מישהו חיצוני היא סוג של זום-אאוט כזה. המטפלת עוזרת להחזיק את המקום של 'האני המתבונן', זה שלא נבלע בתוך הדרמה ומצליח לראות את התמונה קצת יותר בגדול.

תרגיל קטן – אני אומרת לעצמי כמה פעמים ביום לא להיבהל, ותוך כדי זה נשענת אחורה ולוקחת נשימה עמוקה לגוף ושמה לב לאיך הנשימה נכנסת וממלאה לי את כל הריאות. משהו קטן שעוזר