דלג לתוכן
אתר זה לא תומך בגרסאות ישנות של אינטרנט אקספלורר
מומלץ להשתמש בדפדפן גוגל כרום או פיירפוקס מוזילה
(או באינטרנט אקספלורר / edge עדכני)

מה אפשר לעשות בשביל להיות יותר שמחה

שמחה: קודם כל אני חייבת להגיד שזו לא הייתה בדיוק החלטה. עשיתי כל מיני דברים ואז הבנתי שבעצם לקחתי אחריות על השמחה שלי.

דבר שני אני חייבת להגיד ששמחה זה לא אושר. אם הייתי חייבת למצוא מקבילה לאושר לא הייתי משתמשת במילה שמחה אלא במילה שקט. לכן חשוב לי לדבר על שמחה ולא על אושר. אושר בעיני הוא השקט והקבלה של הדברים ושל העולם, והוא משהו אחר והדרך אליו שונה.

אז שמחה. מבחינת גוף התחלתי לקחת אומגה 3 בכמויות, כורכום גם בכמויות, מגנזיום וגם מדי פעם מולטי ויטמין ומינרל טוב. הקשבתי למתי לקחת כל אחד מהם שיהיה לי יותר קל לעכל. למשל כורכום רק אחרי ארוחות ולא בערב. וכן הלאה.

לכל אחד יש דברים אחרים שיהיו לה נכונים לגוף. אין מתכון אחד שיתאים לכולם. אני למשל לא אוהבת דברים חזקים כמו ספירולינה או שאר אצות ופטריות וכאלו. אני אוהבת דברים פשוטים. לי זה הכי נכון. מבחינת תוספים צריך להקשיב לגוף, וברור שצריך לשמור על תזונה שנכונה לנו. זה בסיס.

התחלתי גם טיפולים במגע ובדיקור. עשיתי את זה דרך מכבי כי זול. כמובן שמכבי זה לא נפלא אבל נחמד ועוזר. הבנתי שחשובים לי טיפולי גוף. בסוגריים אני אגיד שבסוף המטפלת של השיאצו הביאה אלי את הילדים שלה לטיפול אצלי. היא הייתה עובדת לי על הגוף ובנתיים היינו מדברות על היחסים הזוגיים שלה. אחרי זה להביא את הילדים כבר היה טבעי ויצא לי מושלם. אבל זה באמת בסוגריים.

הודיות. התחלתי לכתוב אותן כל בוקר. חמש הודיות בלי לוותר לעצמי אפילו בוקר אחד. זה נשמע פשוט אבל התהליך היה נורא מעניין. בהתחלה היה לי ויכוח עם כל הודיה שכתבתי. אחרי שבכמה ימים הראשונים התנגדתי וכתבתי רק את ההודיות, התחלתי לכתוב הכל. גם את ההתנגדויות.

זה היה ממש מצחיק איך המוח שלי היה עובד. למשל כתבתי "תודה שבישלתי לזניה, פשטידה וקארי, וגם שתי עוגות ואיזה כיף שהקטנה ממש אהבה את העוגות". בלב הייתי אומרת לעצמי "אבל איזה באסה שעל הלזניה היא אמרה שהיא לא טעימה כמו תמיד".

חלק מהתמורה של ההודיות האלו הוא בדיוק הקושי לכתוב אותן. היו ימים שבהם הרגשתי כל כך לא מודה שבא לי למות. אבל אני אדם מתמיד והתעקשתי. הפחד של הרגע הזה שבו יושבים מול המחשב ולא מוצאים על מה להודות כל כך חריף שזה הכריח אותי לחשוב עליהם במשך היום-יום.

אני אתן דוגמא. נגיד הייתי אצל הירקן ובאופן ספונטני התחבקתי בסוף עם יעל המוכרת החמודה שאנחנו תמיד מדברות. זה היה רגע נעים ויצאתי עם חיוך משם. ישר ציינתי לעצמי שמחר בבוקר, כשאכתוב על היום הזה, אני יכולה להשתמש בזה לאחת ההודיות. מייד חשבתי לעצמי – יש! אחת פחות!

ההודיות גם שיפרו לי את היחסים עם אנשים. למשל יום אחד כשחפרתי בתוך עצמי לעוד הודיה (מספר 4 ו5 הכי קשות), אמרתי לעצמי 'נו טוב', וכתבתי 'תודה לאמא של רועי שלקחה את הבן שלי טרמפ להצגה בתל אביב'. האמת היא שכשהיא הסכימה כבר אמרתי לה תודה, ואחרי זה גם כשהיא אספה אותו, אבל בגלל שלא היה לי מה לכתוב… נו אתן מבינות. מהון להון הרגשתי שאני רוצה לכתוב לה את התודה הזאת. היא כמובן מאד שמחה כי זה הרי לא אותו הדבר לשמוע אותי מפטירה תודה לעומת לקבל משפט תודה בכתב.

עצם זה שיושבים שם מול הדף הזה כל בוקר וכל כך אין מה לכתוב וחושבים על היום שהיה, ועדיין כל כך אין מה לכתוב אבל נזכרים באיזו חוויה, וגם אם היא לא הייתה משהו ובגלל שאין מה לכתוב כותבים עליה איזה תודה. נגיד יום אחד שהיה קשה במיוחד אצל אמא שלי – תודה לאמא שלי שטרחה והכינה ארוחה אפילו שהייתה עייפה ועם כאב ראש.

ההודיות הראו לי דברים מענינים על החיים שלי. למשל לפני שהתחלתי איתן הרגשתי שהחיים שלי נורא ריקים מאנשים (חוץ מהילדים), ועם ההודיות ראיתי יותר ויותר שיש לי בעצם תקשורת עם המון אנשים. בסוף השתכנעתי ואיזה כיף לי.

זה בקשר להודיות.

אה בעצם עוד משהו. אחרי כמה חודשים הפסקתי לכתוב אותן. איכשהו אני מרגישה שאני כבר לא זקוקה להם. אם אני יושבת וכותבת אני עושה את זה בשלוף וברגע. זה כבר בכלל לא קשה לי. אני גם יכולה לכתוב על כל יום שמונים. איכשהו כל העבודה הזאת עשתה אותי מיומנת. כמו שאמרתי בהתחלה, הקושי הוא בעצם הנקודה. ברגע שזה יוצא מהשרוול ויש מיומנות ממשית לתודות, כנראה שאין ממש צורך להמשיך.
אה ועוד משהו, שמתי לי תזכורת כל בוקר לחמש בבוקר לכתוב הודיות. אחרת המוח שלי היה מתחמק והייתי שוכחת.

זהו. זהו. עכשיו באמת די עם ההודיות.

התחלתי גם לקרוא מאמרים ולדבר עם האנשים שלי על מה נותן שמחה. קראתי למשל שסטיב גו'בס הציע לנו לשאול את עצמנו כל בוקר במראה – אם היום היה ההיום האחרון לחיים שלכם, האם הייתם עושים את מה שאתם מתכננים לעשות?

הוא כמובן אמר שאם התשובה היא לאורך כמה ימים 'לא' אז כדאי שנשנה את החיים שלנו.

ברור שאני, אמא לחמישה לא יכולה להרשות לעצמי לזרוק הכל ולנסוע לסיבוב מסביב לעולם, אבל השאלה הזאת כן נתנה לי פרספקטיבה של מה חשוב ומה באמת אני רוצה.

כמו למשל שאני רוצה לטייל יותר עם הילדים בטבע. באופן הכי פשוט הורדתי את אפליקצית טיולי וזהו. הטיולים נהיו הרבה יותר אפשריים כי מישהו עוזר לי לתכנן. דוגמא אחת מני רבות.

קראתי מאמרים על איך אפשר לשפר את איכות השינה, השקעתי עוד יותר בתזונה נכונה. אני כל הזמן בוחנת את הנושא הזה ועובדת. מה מפריע לשמחה להיות ומה מגדיל אותה. יש למשל גורו אחת בהודו שהפרצוף שלה עושה לי שמח. היא עושה לי חיוך בלב. אז לפעמים אני מסתכלת עליה סתם.

חשבתי בזמן האחרון על פרחים ועל מה הם בעצם מסמלים. חשבתי על כמה כל אחד מהם קטן וכמה הוא בעצם מקשט לנו את החיים, וחשבתי על זה שככה החיים צריכים להיות. מנוקדים בפרחים. שזה בעצם מה שנותן שמחה. הדברים הקטנים האלו. אז אני מנסה ללכת בעולם עם עיניים פקוחות מספיק בשביל לראות את הנקודות הקטנות האלו שמרכיבות את השמחה.

גם אם אני בשיא הריצה אני עוצרת להריח את הפרח. בחיי שאני עושה את זה.

כל בוקר אני הולכת עם הכלבה שלי בין עשרים לארבעים דקות. הבנתי שגם זה חשוב לי למצב הרוח.

כל האחריות הזו שלקחתי על הגדלת השמחה בחיי עובדת, וטפו בלי עין רעה רוב הימים עוברים עלי עם חיוך בלב. ברור שאני עדיין מתעצבנת ובוכה ומתייאשת כמו כל אדם, אבל מאחורי הקלעים יש שם את החיוך הפנימי הזה שעוזר לי להיות.

אני חייבת להוסיף משהו בסוף. כל העבודה הזאת ממש לא מונעת ממני להרגיש כעס ועצב וקנאה ואכזבה ותסכול. אני לגמרי מרגישה את כל הדברים האלו. רק שכיום הם עוברים לי די מהר. אני מביעה אותם בלי להתבייש. היום למשל בכיתי בעבודה ודיברתי עם אנשים תוך כדי שאני מנגבת את הדמעות. אחרי זה צעקתי על הנהגים בפקק שיזוזו כי רציתי להגיע בזמן לאסוף את הילד שלי שחזר אחרי שבוע של טיול. אבל הדיכאונות כבר פחות ארוכים והעצב פחות תהומי והתסכול פחות מעצבן והיאוש פחות עמוק.

אני מאחלת לכל מי ששרדה את הטקסט הארוך הזה הרבה שמחה ואהבה

(נכתב ב2017)