מה עושים כשממש כועסים?
בואו נדבר רגע על הרגש הכי פחות מקובל במערב. הרגש הכי מוקצה – כעס. האמת היא שאני לא שופטת כעס ויש לי הרבה מה להגיד עליו כקונספט אבל נניח לרגע בצד את דעתי.
נשאלת השאלה מה עושים ברגע שממש ממש כועסים. האמת היא שלדעת שכועסים ולהגיד לעצמי 'אני עכשיו כועסת' זה תשעים אחוז מהדרך, אבל רוב הפעמים כשאנשים מתחרפנים מכעס הם לא באמת אומרים לעצמם באותו הרגע 'אני כועס'. אז איך באמת משיגים את הבסיס הזה של לדעת, שהוא חשוב מאין כמוהו וקשה להשגה?
שמים לב. בדרך כלל בהתחלה תופסים את זה קצת אחרי שכבר כועסים וזה בסדר כי ככה מתחילים. עם התהליך ועם הזמן מתקרבים לכעס עצמו. מה שעושים זה להגיד לעצמי 'אני מרגישה כעס'. ממש במילים להגיד לעצמי את זה. אם אפשר שגם אשמע את עצמי אומרת – מה טוב. אם לא, אז להגיד רק בלב.
כשהייתי ילדה הייתי שמה לב רק אחרי כמה ימים ש'אז בסיטואציה ההיא עם ההוא, בכלל הרגשתי כעס'. כמה ימים! אבל עם העבודה ועם התרגול הצלחתי יותר ויותר להבין שאני מרגישה כעס בסמוך לכעס עצמו. עם עוד ועוד תרגול כבר יכולתי לשים לב לרגש שקדם לכעס. כעס הוא תמיד רגש משני אבל על זה בפעם אחרת, ובואו נחזור לכעס.
אז הגעתי לזה שאני שמה לב שאני מרגישה כעס ממש כשאני מרגישה אותו. שכאמור זה שלב חשוב ונהדר שהוא קורה. באותה הנשימה אני גם מזכירה לעצמי שהנפש שלנו חכמה מאין כמוה וכל רגש שעולה בנו הוא בעצם לטובתנו. כלומר, אני מנסה לא לכעוס על עצמי על זה שאני כועסת.
תוך כדי שאני אומרת לעצמי שאני מרגישה כעס אני גם מנסה להרגיש מה זה הדבר הזה שהנפש שלי מנסה לעזור לי להשיג ובעצם ממש מבקשת ממני עם הכעס הזה.
מה הכעס מאפשר לי? האם זה ללכת משם? האם שזה יפסיק? האם שייראו אותי? האם אני רוצה התחשבות? האם אני רוצה תחושה של כוח? ההבנה של מה הכעס ישיג לי הוא חלק מהמפתח להבנה של האסטרטגיה שנבנתה בתוכי ומייצרת את הכעס הזה.
אפשר לעבור דרך ארוכה עם כעסים. אצלי כיום יש סיטואציות שבמקרים דומים פעם הייתי מתחרפנת ממש, וכיום כבר לא מזיזות לי את הקצה ולא את המרכז ולא כלום. יש לי ממש שלווה איפה שפעם היה בי כעס. זה אפשרי