"תרגעי. תפסיקי לכעוס"
בעיני ה'אל תכעסי' שנמצא בכל כך הרבה בתים ביחד עם כל מיני צורות שלו כמו – 'אל תצעק,' 'אל תרים את הקול', כל המסר הזה אומר לילדים שכעס הוא רגש שאני לא מרגישה איתו בנוח. שהוא רגש שאסור להביע ועדיף להחביא. משהו ב'אל תכעסי' הזה של הדור הזה מהדהד בעיני עם ה'אל תבכי' של הדור הישן. נכון, רוב ההורים של פעם לא יכלו לשאת עצב. אבל האם באמת כיום אנחנו כהורים מאפשרים לילדים להרגיש את כל קשת הרגשות?
כעס הוא רגש שכמו כל שאר הרגשות נוצר בשבילנו ולטובתנו. חייבים לזכור את זה. כעס הוא כוח של ממש והגופנפש שלנו מייצר אותו כדי להזיז דברים.
אני מאמינה שכשאני כועסת זה נכון שייראו את זה. אני לא אומרת שצריך להתפרע עם הכעס ולזרוק את הילד מהחלון, אבל כן. להראות, ולהגיד. אימהות שמדברות חלש ונעים כשהן כועסות, מבלבלות את הילדים שלהן. הן גם מלמדות את הילדים שלהם אי-אותנטיות.
ילד שאמא שלו כועסת אבל כלפי חוץ מראה התנהגות של מותק מרגיש אי-התאמה. הוא מרגיש הסתרה. הוא מרגיש שמתחת לפני השטח יש משהו מאיים, אבל שהוא לא יודע באיזה גודל הוא ובאיזה אופן זה עלול לצאת. לדעתי זה מפחיד. הלא נודע זה דבר מאד מאיים ומכניס אי שקט.
אני מאד נגד אי-הבעת כעסים. מצד כולם. איפה אני כמנהיגה מאפשרת מקום לתסכול ולעצב ולכעס ולקנאה וליאוש? להם אין מקום? האם הם לא קיימים?
אני גדלתי בבית שבו לא היה מקום להבעת כעס. כל הכעסים שהיו לא הובעו. תמיד דיברו חלש ובטון נחמד. לקח לי שנים להפסיק להתקפל ולפחד מאנשים שמביעים כעס. כי 'כעס מסמל סוף של היחסים'. שנים. הילדים שלי לעומת זאת יודעים לענות. יודעים לעמוד על שלהם. יודעים שזה לא סוף העולם. הם מכירים כעס ויודעים שאפשר לכעוס ואז להשלים. מכירים את כל המנגנונים של אחרי הכעס. יודעים בפירוש לעבוד איתו בתוך היחסים שלהם. כעס לא מרגיש להם כמו מפלצת שחורה וענקית אלא כמו עוד דבר שקורה בין אנשים.