למה קורה ניתוק בטראומה

זה ידוע שטראומה מנתקת בין שלושת הממדים (גוף, רגש ושכל). זה משהו הישרדותי לגמרי וזה חשוב ונחוץ. זה נוצר כדי שבעת סכנה ההחלטה של מה לעשות תילקח מהר ואינסטינקטיבית. שלא יקרה למשל מצב שבו מתקיפה אותי חיה גדולה ואני אתחיל להרהר אם כדאי לי לברוח כי באמת הבטן שלי קצת כואבת, או אם כדאי לי להילחם חזרה כי לא ישנתי צהריים. או נגיד שלמשל אם נתקעה לי הרגל במלכודת תוך כדי מנוס, ברור שהישרדותית כדאי שלא אתייחס לכאב וכך אוכל לחתוך את הרגל ולהמשיך לברוח.

מתוך שלושת מצבי הברירה בטראומה, המצב שלוקח הכי מעט אנרגיה זה לברוח. אם אנחנו מרגישים שיש לנו סיכוי להצליח בזה ונוכל להיות מספיק מהירים – אז נברח. המצב ברירה השני – להילחם. למצב הזה אני אכנס אם ארגיש באינסטינקט שיש איזשהו שוויון כוחות ביני ובין הסכנה. שאנחנו דומים. את שני המצבים האלו מפעילה המערכת הסימפתטית. כשאני מרגישה פחד ישר עולה האדרנלין שלי בדם, דפיקות הלב נעשות מואצות, אני מזיעה על מנת להיות חלקה וכדי שיהיה קשה לתפוס אותי, העיניים מתרחבות וקולטות חזק כל סימן שקורה בחוץ ועוד שלל תהליכים גופניים שעוזרים לי לעשות את המאמצים הגופניים של בריחה או לחימה.

המצב השלישי הוא הקיפאון. הפריז (freeze). והוא בעיני המצב הכי מעניין. בפריז מתרחש הניתוק הכי מאסיבי בין הגוף והרגש. מה שקורה הוא שאני מאד מאד מפחדת. בעצם אני מרגישה יותר פחד מאשר במצבים האחרים. הסכנה גדולה ממני ומהירה ממני והדרך היחידה שלי לשרוד היא להחביא את כל הרגש הזה כל כך טוב עד כדי שהתוקף לא ייראה שאני מפחדת ואפילו יחשוב שאני מתה. כדי שהרגש העצום של הפחד שאני מרגישה לא יעלה את דפיקות הלב שלי ולא יגביר את ההזעה ואת כל שאר הסימנים הגופניים של פחד, אני חיבת שיתקיים ניתוק מוחלט בין השניים. במקום אחד שלי מופעלת המערכת הפאראסימפתטית והגוף מראה סימנים של שקט, ובמקום שני בתוכי הפחד משתולל. בעיני המונח 'מתה מפחד' מדבר על פריז. אז נכון שבכל מצבי התגובה לסכנה יש ניתוק אבל הניתוק הנדרש כדי להימצא בקיפאון הוא אדיר ומאסיבי לאין שיעור.

זה לגמרי הגיוני ונורמלי שהגוף של תינוק שננטש יבחר מתוך שלושת התגובות האפשרויות לסכנה, דוקא את הקיפאון. גור של אדם הוא הכי חסר ישע מכל התינוקות ואפילו לאחוז באימו הוא לא יכול. הוא קטן וחלש ובשבילו להיות ללא אמא צמודה זו ממש סכנת מוות. נטישה בשביל תינוק זו סכנת מוות. אז מה תינוק עושה כשהוא מרגיש סכנה? הוא פיזית לא יכול לברוח או להילחם ולכן להבדיל ממישהו יותר גדול, לתינוק או לילד קטן יש רק את האפשרות של הפריז (freeze).

לכן אנשים אשר חוו טראומה בינקות או בילדות המוקדמת הרבה פעמים חיים עם ניתוק, וסיישנים של התמקדות יכולים לאט לאט בתהליך להחזיר את כל הממדים לעבודה משולבת ומסונכרנת ולהפחית את השפעת הטראומה ואת הניתוק.