איך אני מגיעה לזה שאני לא שוברת את הכלים ונוטשת?
מחשבות על לשבור את הכלים או איך אני מגיעה לזה שאני לא נוטשת בגלל שקשה לי ובגלל שכָּלו כל הקיצין, ואיך תרפיית התמקדות עוזרת לי במקום הזה.
כשמטופלת יושבת מולי אני שואלת אותה אם נוח לה. איך נעשה פה שיהיה לך יותר נוח? אני מנסה ממש לברר איך היא צריכה את מזג האויר בחדר. האם לפתוח חלון או להפעיל את המזגן. האם יהיה לה יותר נוח שנתקרב קצת או נתרחק. ביחד אנחנו בודקות איך אפשר לעשות את חדר הטיפולים כדי שיהיה לה יותר נוח.
יש דברים שאי אפשר לשנות. אין לי למשל מיטה בקליניקה, וגם לא אוכל פתאום להפוך את חדר הטיפולים לערסל בתיאלנד. אבל אני כן יכולה לשנות קצת את התנאים בשביל ליצור מקום קצת יותר נוח. אני יוצרת לעצמי את הכי נוח בתוך המגבלות שיש. אנחנו עושות את זה שוב ושוב ושוב, ולאט מחלחלת שימת הלב והחשיבות של ליצור לעצמי סביבה נוחה בהתאם לתנאים האפשריים.
למה זה ממש ממש חשוב?
כי זה מאפשר לי ללמוד לעשות את זה גם בחיים.
הלמידה הזאת שבה אני מוודאת שהסביבה שלי תהיה לי הכי נוחה שאפשר, גורמת לי לא להגיע למצב שבו פתאום ארגיש שאני צריכה ללכת כי אינני יכולה יותר לשאת את המקום הזה. אני פחות אגיע למצב שבו המקום שבו אני נמצאת כל כך לא נוח לי שאני קמה והולכת.
הלמידה דרך החוויה של – 'איך אני גורמת לסביבה שלי להיות לי יותר נוחה' היא משמעותית מאד ליחסים.
התיקונים הקטנים האלו מראים לי שאפשר עם טיפה שינויים לעשות בכל זאת סביבה יותר נעימה. אני לא צריכה לעשות שינוי דרסטי בשביל שיהיה יותר נחמד פה. אני למשל יכולה להזיז כמה דברים קטנים ולא להזיז את בן הזוג. אני יכולה לדבר עם מקום העבודה הקיים על שינויים שאני זקוקה להם בִּמקום להתחיל לעבוד במקום אחר.
המכלול הזה מלמד אותי דברים חשובים ממש. דבר אחד – מכיוון שאני צריכה לשים לב ואז להגיד, אני לומדת לשים לב לעצמי ולהביע את הצרכים שלי. הדבר השני חשוב ממש – אני מקטינה את הציפייה שרק שינוי גדול יעשה פה משהו. לאט עם החוויה הממש מורגשת, נכנסת בי ההבנה שהדברים הם קצת פחות טוטאליים. שדברים קטנים יכולים לעשות הרבה. הסביבה שלי הופכת להיות יותר נעימה לי ואז אני יכולה להישאר בה