יש לי משאבים פנימיים?
אחד היתרונות החשובים שהתמקדות איפשרה לי היא המציאה והשימוש של המשאבים הפנימיים שלי. רובנו מסתובבים בעולם וחושבים שאין לנו מי יודע מה משאבים פנימיים, אבל אז אנחנו מתחילים להתמקד וקורה שכמעט בכל התמקדות אנחנו מגיעים למקום שמרגיש ש – 'וואללה, הנה יש לי את זה, ובעצם גם את זה יש לי'.
אני אתן דוגמא. למשל אחד המשאבים שגיליתי שיש לי, זה שאני מרגישה שאני אמא מספיק טובה. אני לא אמא מעולה ואני לא אמא מצויינת ואני לא אמא נהדרת אבל אני כן אמא מספיק טובה. הפער בין האימהות הפנימית שאיתה הגעתי לבין האימהות שאותה עשיתי עם הילדים שלי הוא עצום. ואני רואה את הילדים שלי והם מתפקדים, והם יודעים להיות ביחסים ובחברה ומוכשרים. אולי זה בעצם אפילו לא קשור לתוצאות אלא להרגשה פנימית שפשוט אני אמא מספיק טובה. הדבר הזה עולה שוב ושוב ושוב בהתמקדויות. בפעמים הראשונות חשבתי לעצמי – 'אוקי, בסדר. אז הרגשתי את זה בהתמקדות הזאת. יאללה, קורה'. חשבתי לעצמי – 'הרי אני גם אמא גרועה, כי הנה בפעם ההיא שצעקתי עליהם, או שלא שמתי לב לבת שלי בדיוק כשהיא הייתה צריכה, ובדיוק כשהיא הייתה רעבה אני הייתי עייפה מדי', וכל שאר רגשות האשם האלו שמגיעים עם האימהות. אבל עובדה שבפנים בפנים מתחת לכל זה יש הרגשה שאני אמא מספיק טובה וזה דבר ענק ממש. ממש.
כשמתמקדים ומגיעים למקומות קשים וכואבים, ואחרי ששוהים קצת שם בכאב, פתאום מגלים בפנים כל מיני משאבים מאד משמעותיים שבעצם הם דברים שאנחנו חיים איתם כל הזמן בחיי היום יום. אנחנו נשענים על המשאבים האלו בלי אפילו לדעת את זה. בלי אפילו להיות מודעים להם. אבל, כשאני כן מודעת למאגר, (לאשכרה מאגר) של משאבים פנימיים שיש לי, אני יכולה לעשות בהם שימוש מודע.
שימוש מודע זה פשוט לשלוף אותם ברגעי קושי. ממש ממש ככה. להיות מודעת לזה שקשה לי, ולזכור שיש לי כמו תיבת אוצרות פנימית שאני יכולה לגשת אליה ולקחת את הדבר שהכי מתאים והכי מדוייק לי כרגע. אם קר לי אז יש שם גלימה עבה שהיא כמו שמיכה שמכסה אותי ועוטפת אותי ונותנת לי תחושה של בית. ואם אני מרגישה לבד אני ניגשת לתיבה הזאת ופותחת אותה ורואה את כל האנשים האהובים שיש לי בחיים שלי, ואני מרגישה את הנוכחות שלהם ואני מרגישה פחות לבד. או אם אני מרגישה חלשה אז אני הולכת לתיבה הזאת ופותחת אותה ויוצאת משם עוצמה אישית שאני ממש מצליחה להרגיש כי אני יודעת שהיא קיימת. כי זה מקום שאני מכירה, שכבר ניגשתי אליו הרבה פעמים. אני מכירה את הדרך לשם.
חשוב לי להגיד שלא יכולתי ישר לקפוץ למשאבים. קודם הייתי צריכה להיות מודעת לקשיים ולהסכים לצלול דרך הקושי ולהגיע לצד השני. אי אפשר לדלג. זה לא עובד הדילוגים האלו. יש לי את הדימוי של הילדים ההם בתיאלנד במערה ואיך הם היו צריכים לצלול דרך הבוץ והמים ואין אוויר, ובחלק מהמקומות אפילו בלי בלוני חמצן, וכל זה בשביל להגיע לאור. להגיע לבית. להגיע למשפחה.
חשוב וצריך לתת מקום גם לקשיים כי אחרת פשוט לא אראה את מה שיש מאחורה. זה יהיה נסתר בפני. כל המפלצת השחורה הזאת של הקושי שאולי אנחנו מסרבים להיכנס אליו לא מאפשרת לנו לראות שזה מה שזה – מפלצת שחורה שיש לה התחלה אמצע וסוף.
ואז בדיוק שם במקומות האלו שהם קשים וכואבים, בדיוק שם מוצאים את המשאבים