מחוות וניסים קטנים
"אז אתה יושב ומחכה. כי כולם מחכים, כי זה אף פעם לא יהיה הזמן הנכון, כי תמיד היית בתקופה, צצו דברים, חשבונות לשלם ויחסים לנהל וילדים לגדל, וכל הזמן הבטחת לעצמך שעוד מעט ועוד מעט ובסוף אתה מת עם הבעת ההפתעה הזו על הפרצוף, לא הפתעה מהמוות אלא מזה שהכל נגמר בלי ששום דבר בעצם קרה. בגלל זה זקנים נראים מופתעים יותר ככל שהם מתקרבים לסיום. הם פשוט לא מאמינים שהנה עוד מעט מתים, והדבר הגדול ההוא שהיה אמור לקרות עדיין לא קרה. ומה, הוא לא מבין שהם עוד מעט מתים?" באבא ג'יי. יונתן יבין.
אני פשוט לא מאמינה בניסים הגדולים האלו. מבחינתי הם דבר לא קיים ובעיני החיים הם לא כאלו. האמת היא שבעיני זה אפילו קצת מזיק לחיות בהרגשה שאוטוטו זה עלול לקרות לי.
לעומת זאת אני ממש מאמינה בעבודה קשה. בזה אני ממש מאמינה. בלהשתדל חזק ובלעשות. וגם, אני מאד מאמינה בניסים קטנים שקורים כל יום. זה כן.
כמו למשל להגיע למקום ופתאום למצוא את החנייה המדוייקת. כמו לעבור ליד שיח ושפתאום יהיה שם את הורד המושלם להרחה, או שפתאום יש את הדירה המדוייקת שאותה חיפשתי. אבל הדבר שאותו אני הכי מחשיבה בתור ניסים קטנים הם המחוות שאנשים עושים בשבילי. הדברים הקטנים האלו מרגשים אותי ברמות עמוקות ממש. כמו למשל שהוא קנה לי את השמלות אז בחנות היד שניה, כמו למשל שכשאני כותבת שקשה לי ומייד החברה מתקשרת, כמו כשהאחים מזמינים אותי בחג, כמו שאבא שלי הציע לשלם לי על הלימודים ובכלל כל כסף שהוא מציע לי ממש מרגש אותי, כמו שאמא שלי מכינה לנו אוכל בימי שישי בערב, כמו שהוא בחר את המנגו הכי טעימים שיש והביא לי אותם. כל מיני דברים קטנים כאלו שעוזרים לי לחיות. שמקשטים את החיים שלי בנקודות אור. שעושים לי הרגשה שהיקום רואה את כל העבודה הקשה הזאת שאני עושה כל הזמן ואומר לי – 'את רואה שירין? כן רואים'.
אני מרגישה שבכל הניסים הקטנים האלו כאילו נותנים לי מנות קטנות של שמחה. אני ממש שמה לב אליהם ואוספת אותם אלי קרוב אל הלב, ואני ממש מודה עליהם.
אני מאד מאמינה ששמחה בחיים נובעת מהרבה נקודות קטנות ולא מנקודה אחת גדולה. לא יהיה מקום אחד שממנו הכל נובע. זה פשוט לא יקרה. בשביל להרגיש שמחה אני צריכה לשים-לב טוב טוב לכל המקומות הקטנים האלו ולאסוף אותם. זהו. על עבודה קשה ועל המקומות הקטנים האלו העולם עומד.