איך זה להיות ליד מישהו שכל הזמן מתגונן
השבוע הייתי הרבה (כמה שעות כל יום) ליד אישה שהמערכת שלה נמצאת כל הזמן בהתגוננות. מצאתי את עצמי מתוחה לגמרי מלהיות במחיצתה. היה לי ממש קשה לחזור למצב שבו הגוף שלי הרגיש נינוח ורגוע, מצב שבו הפנים שלי הרפו מהמתח שחוו במחיצתה. זה דרש כל פעם הרבה עבודה של נשימות ומודעות של הרפייה. הרבה שיחרור מודע של הבטן ושל הפנים.
להיות במחיצת מערכת עצבים אוטונומית שנמצאת כל הזמן בהתגוננות זה מדבק. מאד קשה להישאר ונטרלי (במצב שמרגיש ביטחון של קשר), כשיש לידי אדם שהמערכת שלו מרגישה שהוא בסכנה.
המערכות שלנו הרי מדברות כל הזמן אחת עם השנייה. המערכת שלי בודקת ושולחת איתותים של ביטחון לתוך האינטראקציה. אם המערכת שלידי נמצאת במצב סימפתטי שבו היא מרגישה מאויימת ולכן עסוקה בבריחה או בלחימה, עבור המערכת הזאת אני האויב. האדם הזה לא יכול באמת להיות איתי בקשר.
איך נראה את זה? בעולם המודרני שלנו אנחנו פחות בורחים בריצה כמו איילה או מתקיפים כמו נמר. בעולם המודרני נרגיש שהאדם השני הודף הרבה, שהוא נוטה להגיד הרבה 'לא' ולשלול דברים, שברירת המחדל שלו הוא להגיד 'לא'. אנחנו נראה שהוא לא רגוע מבפנים, נראה על העיניים שלו שהוא לא מרגיש ביטחון, טון הדיבור שלו יהיה מהיר וחותך. המערכת שלנו תגיד לנו – האם הטון הזה נאמר בהתקפה או בביטחון? האם המבט הזה נראה מבוהל? אחד הסימנים החשובים ביותר הוא שאנחנו לא נרגיש רגועים לידו.
גם אם האדם הזה אוהב אותי ורוצה בטובתי, עבור המערכת האוטונומית שלו אני האוייב ויש להילחם בי או לברוח ממני. מכיוון שהמערכת האוטונומית שלו תופסת אותי כאוייב הוא לא יכול להיות איתי בקשר. לא באמת. כשהוא לא יכול להיות איתי בקשר זה אומר שלי אין עם מי להיות שם בקשר. מתחת לפני השטח האינטראקציה ביננו קיימת במצב של מלחמה ושנינו לא מרגישים בתוכה בטוחים. בעצם שנינו מרגישים בתוך האינטראקציה הזאת לבד.
אפשר לדמות את זה לאדם שכל הזמן מסתובב עם חרב שלופה. איך אני ארגיש בטוחה לידו כאשר הוא עומד כמו איזה לוחם בפוזה מתוחה עם חרב מונפת? איך אוכל להיות עם האדם הזה בקשר? הרי אם מישהו יעמוד ככה לידי מיד גם אני אהיה בהתגוננות.
אדם שהמערכת שלו נמצאת במצב תמידי של התגוננות לא יכול לשדר פגיעות אשר דרושה לנו בשביל להיות בקשר. קשר זה בטן רכה אחת לבטן רכה שניה, ואי אפשר להיות בקשר בלי להיות פגיע. כדי להיות בקשר אנחנו צריכים להוריד את חומות ההתגוננות והדבר הזה משאיר אותנו פגיעים. הבטן הרכה שלנו פתוחה. לכן על מנת להיות בקשר ולהרגיש בטוחים, המערכת האוטונומית שלנו מחפשת איתותים של פגיעות. כשהיא פוגשת איתותים של פגיעות היא מרגישה שהאדם השני מרגיש איתנו מספיק ביטחון ולכן גם היא בתורה משדרת לתוך האינטראקציה יותר איתותים של ביטחון ופגיעות. המערכות שלנו מזינות אחת את השנייה.
כדי להיות בקשר אנחנו צריכים לשדר פתיחות ופגיעות, ובשביל לשדר פגיעות המערכת שלי צריכה להרגיש ביטחון.
למעשה אני חייבת להרגיש ביטחון כדי להיות בקשר ולכן יש לי חובת-טיפוח של ביטחון עבור המערכת שלי.