האם יש לנו יכולת לסטטיסטיקה פנימית?

הרהרתם פעם על השאלה המעניינת – האם יש לנו יכולת טובה לעשות סטטיסטיקה אינטואיטיבית? כלומר אם ישאלו אותנו שאלות כמו: איפה הכי כדאי לבקר באזור שלנו? או – האם לדעתנו בישוב שלנו יש יותר ילדים מתחת לגיל עשר או יותר אנשים מעל גיל שישים? האם תחושת הבטן שלנו תהיה נכונה ברוב המקרים? התשובה היא שממש לא.

אני מקשיבה עכשיו לספר של כהנמן 'לחשוב מהר לחשוב לאט' (באנגלית בגוגל פודקסטס). הוא אומר שהסטטיסטיקות הפנימיות שלנו לא מבוססות על אמת בכלל, אלא אך ורק על כמה מהר הגיעה אלינו התשובה מהמוח. כלומר אם חיה לנו מהעבר איזו תשובה בבטן בצורה שקל לנו לשלוף אותה, זו תהיה התשובה שנרגיש שהיא היא הנכונה. כלומר אם הדוגמאות לשאלה שלנו שהגיעו אלינו הכי מהר אומרות כן – אז הסטטיסטיקה הפנימית שלנו תהיה שכן. למשל בדוגמא למעלה, אם בישוב שלנו אנחנו מכירים יותר ילדים מאשר אנשים מעל גיל שישים, נחשוב שהתשובה היא שיש יותר ילדים.

אנחנו חושבים שאנחנו פועלים בהיגיון כי התשובה הזו מהעבר שכל כך קל לנו לשלוף מרגישה לנו נכונה ואנחנו מרגישים שהיא התשובה האמיתית. הדבר הזה גורם לנו לחשוב שאנחנו יודעים. מכיוון שנדמה לנו שזה ידע אנחנו חושבים שזה הגיון. בפועל זה חרטא.

ההשפעה על קבלת החלטות היא ברורה. אנחנו חושבים שאנחנו עושים את הדבר ההגיוני, אבל בעצם אנחנו פועלים ממקום צר מאד. כדאי לדעת את זה כשאנחנו מנסים לעשות החלטה מתוך שיקול דעת.

לדעתי חשוב מאד להבין עד כמה שיקול הדעת שלנו לוקה בחסר. כמה הוא לא מדוייק וכמה אנחנו חושבים שהוא כן מדוייק. הדוגמה עם האות קיי שכהנמן נותן בספר היא דוגמה נהדרת. אם יישאלו אותנו – האם בשפה האנגלית יש יותר מילים שמתחיליות באות קיי, או יותר מילים שבהם האות קיי היא האות השלישית? מה דעתנו? מה נכון?

מכיוון שהרבה יותר קל לנו לחשוב על מילים שמתחילות באות מסויימת מאשר מילים שבהן היא האות השלישית, כאשר ישאלו אותנו את השאלה הזו, נרגיש אינטואטיבית שיש יותר מילים שמתחילות בקיי. יתרה מזו, לפעמים אפילו כשכבר שמענו פעם את השאלה ואנחנו יודעים שסטטיסטית זה לא נכון, עדיין תחושת הבטן שלנו היא שיש יותר מילים שמתחילות בקיי. (כדי שלא תישארו סקרנים איידע שבאנגלית דוקא יש פחות מילים שמתחילות בקיי מאשר מילים שבהם היא האות השלישית).

יש לנו נטייה לייחס חשיבות יותר גדולה לנושאים שיותר קל לנו לשלוף מהזיכרון. כלומר להרגשתנו – כמה יותר קל ככה יותר חשוב, יותר מוצדק, יותר אמיתי. אני חוזרת על זה כי זה הדבר שהייתי רוצה שאנשים ייזכרו – כמה שנשלף לנו יותר מהר ככה ירגיש לנו יותר אמיתי.

אני כמובן חושבת על המקום הרגשי. הדבר מבהיר בצורה ברורה גם על חוויות רגשיות. ככל שהחוויה הרגשית שלנו במקום מסויים יותר גדולה, ולכן גם יותר קל לנו לשלוף אותה מהזיכרון, ככה גם נחשוב שהיא נכונה באופן גורף, ולכן מבחינתנו היא תהיה התשובה הנכונה גם בעתיד. כלומר זה משהו שתוקע אותנו.

למה אני מספרת את כל זה? כדי להכניס את הספק. אם באיזשהו מקום נדע שיש בנו את ההטיות האלו נוכל קצת פחות לפעול עליהן. אם נדע לשים ספק ב"ידיעה האבסולוטית" שהתשובה שהגיעה הכי מהר היא הנכונה, ונכניס לתחושת הידיעה הזו סדק צר מאד אבל קיים, זה אולי יעזור לנו בחיים.

ההבדל בין אנשים אובייקטיבים לאנשים סובייקטיביים יכול להצביע על היכולת להרגיש באיזשהו מקום קטן שאולי יש בי את ההטייה הזאת ואז אולי קצת פחות לפעול על פיה. או רק להיסחף איתה פחות.

אולי יש לאנשים האובייקטיבים האלו באיזה שהוא מקום יכולת להרגיש ספק ב"ידיעה האבסולוטית" שהתשובה שהגיעה הכי מהר היא הנכונה. אולי זה כל מה שיש להם, מין ספק קטן כזה. כמו סדק צר מאד אבל קיים, שלסובייקטיביים אין.